מה נשים רוצות- חלק 2 

מה נשים רוצות?

מה נשים רוצות?

מה באמת אנחנו רוצות?

שיהיה לנו טוב. שנרגיש שוות, מוערכות, נחשבות. זה בסך הכל מה שאנחנו רוצות. אז למה קשה לנו להשיג מטרה פשוטה כל כך?

היום, בכדי להיות שווה, לא מספיק להיות אימא. פעם כן, היום כבר לא. בכדי להרגיש שווה, את צריכה לעבוד בחוץ, לא רק בשביל הפרנסה, אלא בעיקר בגלל צו השעה, החיוב לממש עצמך. לא עבדת בחוץ - לא מימשת עצמך, לא מימשת עצמך- לא תהיי מסופקת. זוהי אמירת השעה. גם אם תצליחי למצוא שקט נפשי לרגע קל, החברה מסביב לא תיתן לך מנוח. אז רובנו עובדות בחוץ. ממשות עצמנו. ועדיין לא מרוצות. למה? כי בצד המימוש, בגדול, לא השתנה דבר במרחב הפרטי. בבית. כפל קריירות, נחלת רוב הנשים העובדות מחייב ומאלץ, החלפה זריזה של קודי התנהגות; מריצוי הסביבה לריצוי עצמי, מאמפתיה והכלה מתובלות בסבלנות ואהבה בלתי מותנית בבית, לפוליטיקה, אינטריגות, מאבקים, שליטה, דומיננטיות ומרדף אחר הסטאטוס בסביבה החיצונית. העולם היום הוא עולם של תדמיות, שגיבושן נעשה באמצעות מסעות שיווק בלתי פוסקים. נשים עובדות. נשים עושות מלאכתן נאמנה. נשים מצפות בדרך כלל שיכירו בערך השקעתן ובאיכויות עבודתן. פה הן נתקלות בקושי, בחסם צמיחה מהותי, בדרך להצלחה. בסביבה העסקית שיווק אישי יומיומי מבטיח את הישארותנו על המפה. עשית- תשווקי, עשית ולא שיווקת- משל לא עשית דבר.


התמורות במרחב האישי

ומה קורה בבית? מה מרגיש ורוצה בן הזוג, שעובד גם הוא שעות רבות? ומה מצפה האישה מעצמה? מה משתנה בחלוקת התפקידים בבית, מרגע שהאישה יצאה לפתח קריירה? ומה עובר על הילדים?.

מסתבר, שגם המנהלת הבכירה, בכירה ככל שתהיה, בעת שובה לביתה, חובשת את הכובע הכחול, ומתחילה לנצח על התזמורת הביתית. משימות תחזוקת הבית נשארו רובן ככולן באחריות האישה. מחקר עכשווי מראה, שרק משימה אחת עברה לידי הגברים. הורדת האשפה הפכה לעניין גברי, אולי, מפני שגם היא קשורה ליציאה מהטריטוריה הביתית.



הריונות, טיפולים, מחלות ילדים/ות

מי נשאר בבית ולמה? מסתבר שגם כאן לא השתנה דבר. גם אם פיתחת קריירה עשירה, במצבים של מחלה של ילד/ה תימצאי עצמך מתייסרת ומתמלאת רגשות אשם. את, ולא בן הזוג תישארי בבית. לכמה מהגברים צלצלו הנהלות בתי הספר, בשעה שהילד או הילדה נפלו או חשו ברע? התשובה ידועה. למי צלצלו פעמוני הסלולאריים? לאמא...


מאבקי שליטה? גם בחוץ וגם בפנים? מי צריך את זה?

קל להתרסק, להיחלש ולרצות למצוא מחדש במערכת הסואנת של בית- קריירה, את השקט הנפשי.
ומה בסך הכל רצו נשים? שיעריכו את האימהות, שיעריכו את ניהול הבית, שיתגמלו ברגש ובכסף את העשייה, שלא תמצא עצמה אישה באמצע החיים נעזבת על ידי הבעל, ואין לה מקצוע, פרנסה ועמוד שדרה, כי הלכה על פי צווי ליבה וצווים חברתיים וטיפחה את משפחתה. זוגיות- אימהות- קריירה עבור נשים, הינו סיפור כלל לא פשוט.
לכן, המרוץ למימוש העצמי של הנשים, תובע ויתורים ושינויים במגוון תחומים: שינוי בזוגיות, שינוי בתפישת ההורות, שינוי בתפישת הזוגיות, שינוי בתפישת הזמן. בעוד נשים נאלצות לקרוע עצמן בתמרונים ובלהטוטנות בלתי פוסקים, בכדי לטפח קריירה ולהמשיך לתפקד בבית בעת ובעונה אחת, גברים יכולים לפתח קריירה בשקט, ללא דאגה למחויבויות של התא המשפחתי, הואיל וניהולו השוטף ממשיך להיות בחזקת האישה.


נשים בתפקידי ניהול בכירים מתנהגות כמו גברים

נשים בתפקידי ניהול בכירים בקודקודי הפירמידה הכלכלית, מתנהגות כמו גברים. משקיעות בקריירה ומנהלות את הבית והתא המשפחתי בשלט רחוק, או באמצעות בעל תומך מאד, שתפקידיו בתא המשפחתי דומים לתפקידיה של האישה הקלאסית. אז בשביל מה היה כל המרוץ? בשביל לבצע היפוך תפקידים? לא! כוונת המשוררת הייתה להגיע למצב של חלוקה יותר שוויונית ומאוזנת בתא המשפחתי, כזו שתאפשר לשני המינים לממש את עצמם ולפתח קריירות וגם לקחת חלקים דומים באחריות לתא המשפחתי.


ומה צופן העתיד?

נשים גם לא רוצות לחזור לאחור, לימים בהם ישבו במרחב הפרטי: מכבסות, מבשלות ומגדלות ילדים. נשים רוצות שיבינו כמה חשובה העשייה שלהן, שיעריכו ויתגמלו אותן. שהריון לא ייחשב פגיעה במקום העבודה ומחלות ילדים לא תיחשבנה כצרה חולה שדינה נזיפות בגין היעדרות.

'פרויקט ה- 100' ברחבי ישראל

'בפרויקט ה- 100' ברחבי ישראל משתתפות נשים מטווח עיסוקים; מנהלות מתחומי רכש, שיווק, הדרכה, תרבות, מטפלות ברפואה משלימה, מרצות, מאמנות, נשות מחשבים וטכנולוגיה ועוד. כולן כורעות תחת העומס של התיזוז בין שני העולמות: בית וקריירה. אבל, הן אינן מוותרות. רובן מעוניינות להתקדם, לפרוץ מחסומים המונעים מהן להגיע לתפקידים/עסקים ומימוש עצמי מלא. הן רוצות כלים. כאלה המאפשרים יישום מיידי לפתרון בעיות, בלי להתמודד עם תהליכים מורכבים. למה? כי חייהן, כמו חיי נשים ברחבי הארץ מורכבים ממילא. כל רעיון, פיתרון, כלי המסוגל להקל, לקדם ולשפר מתקבל בברכה.

במסגרת פרויקט ה- 100, המתבצע ברחבי הארץ, ביצענו מחקר, ובו בדקנו האם נשים בשלבים שונים בתהליכי העצמה ופיתוח מנהיגות אישית חושבות, מדברות ומתנהגות אחרת. המחקר מראה, שיש הבדלים ברורים במשמעויות שמייחסות נשים, בשלבי פיתוח אישי שונים למילים ולמושגי מפתח בשפה. המשמעויות השונות מייצגות תפישות שונות, ואלו מייצגות עמדות, פעולות והתנהגויות, המובילות לתוצאות שונות בכל קבוצה.

במחקר בדקנו מושגי מפתח בתחום המנהיגות בקרב משתתפות 'פרויקט ה- 100', התוצאה חד- משמעית: נשים בתחילת ההעצמה האישית רואות בניצחון קושי, בפורומים- תמיכה, חוצפה עבורן היא חולשה ופוליטיקה מייצגת קושי. לעומתן, המנהיגות בתוכניות ההמשך של פרויקט המנהיגות מקשרות בין תחרות - לתוצאה, והיא מוגדרת כניצחון בלבד, כוח פוליטי עבורן הוא מקור עוצמה, לא זו בלבד שאינו מרתיע, אלא מהווה מוקד משיכה. מנהיגות בעיניהן מסמלת כוח, אינטרסים מצטיירים כסחר חליפין, בבחינת 'תן וקח' ורשת קשרים הופכת מהנאה לכוח.

מילות מפתח נוספות, כדוגמת תרומה לקהילה עדיין מזוהות אצל המנהיגות עם התנדבות, ככל הנראה קשה לעקור את הקישור בין נשים והתנדבות,העולה בקנה אחד עם טיפוח תכונות כגון מסירות, אכפתיות, אמפטיה וטיפול אצל נשים. אי ודאות מעוררת פחד כמו בקבוצת המתעצמות הטריות, וגם חוצפה נתפשת עדיין כנכס חסר ומזוהה עם העזה וגסות, הגובלות בחוסר חינוך.

עוד עולה מהמחקר, כי מנהיגות נוטות לראות בעבודת צוות - מתכון להצלחה, בעוד שנשים בתחילת תהליך ההעצמה רואות בה קושי ובעיה. ככל שנשים משקיעות בפיתוח והעצמה אישית כך הופכת חשיבתן ממוקדת בתוצאות. נשים בשלבי העצמה ראשוניים ממוקדות עדיין בתהליך ובתחושות כגון הנאה וחברות.

כוונת תהליך ההעצמה איננה להפוך נשים לגברים, אלא לפתח חוזקות ויכולות אישיות ייחודיות המצויות אצל נשים ולנתבן לטובת התעצמותן בקריירה ובעסקים.

המחקר בדק גם דעות של נשים על מספר מודלים בפוליטיקה ובתקשורת. בסעיף 'בנימין נתניהו ביחסו לנשים' הוכתר נתניהו כשוביניסט ומתנשא, עמותות נתפסו כמקושרות לכספים, תרומות וסחיטות, וויקי כנפו נעה בין 'מסכנה וכשלון למבולבלת ומתוסכלת'. רק 10% מהנשאלות ייחסו לה תכונות חיוביות כלוחמת, גיבורה או דוגמא אישית.

אז מה נשים רוצות? הכרה, הערכה, מקום שווה ותגמול הולם לעשייה ולתוצאות. בזכות ולא בחסד, בזכות ולא במלחמה.